דיכאון, ייאוש ואובדנות ב'אם לא עכשיו אימתי'

את הטקסט הזה כתבתי בשנה ג' בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. זו הייתה העבודה היחידה בתואר שקיבלתי בה 100 עגול. זה היה נחמד. אבל זו לא הסיבה היחידה שהחלטתי להעלות את הטקסט הזה למרשתת. אני חושב שהוא מעניין.

כריכת הספר 'אם לא עכשיו אימתי' - פרימו לוי

ב-11 באפריל 1987, כ-40 שנה אחרי שהשתחרר מאושוויץ, נפל פרימו לוי מביתו שבקומה השלישית ומת. זהו סיום טרגי לחייו של אדם שנדמה שהתגבר על הטרגדיות שהיו מנת חלקו. האם לוי התאבד? הדעות חלוקות, אולם על פניו נראה שכן. 

לא אעסוק כאן בשאלת ההתאבדות, אלא בסוגיה שורשית יותר הקשורה להתאבדות: ברצוני להתחקות אחר סימנים של דיכאון ותקווה ברומן ‘אם לא עכשיו, אימתי’.

הרומן יצא ב-1982, ועוסק במסעה של חבורת פרטיזנים יהודים בשלהי מלחמת העולם השנייה.

במאמר זה, אראה כיצד שתיים מהדמויות המרכזיות ברומן מייצגות שני קטבים באישיותו של לוי, שני קטבים המספקים דוגמה להתמודדות עם ייאוש ודיכאון.

במאמרו ‘האישה שירדה עם פרימו לוי לשאול‘ שהתפרסם ב’הארץ’ כותב אורי ש. כהן כי ההתבוננות של לוי במחנות הריכוז הייתה שקולה ורציונלית, לפחות בספרות, ואילו בכתיבתו השירית התגלתה הפסימיות שלו. לטענתו, השירה מספרת סיפור כמעט הפוך מהפרוזה – היא המקום בו לוי מביע את המקום הדיכאוני – “השירה היא המקום שבו מצא את קולו, את הסיבות לכתוב ואת הסיבות לחדול.”

ב-11 בפברואר 1946, אחרי רצף שירים שעסק בתכנים קשים יחסית, כותב פרימו לוי את השיר הבא, שיר שלדעתו של כהן מהווה מעין נחמה: 

“אותך חיפשתי בכוכבים עת שאלתי את פיהם בילדותי. אותך ביקשתי לקבל מן ההרים, אך הם רק נתנו לי מדי פעם בדידות ושלווה קצרת מועד. כיוון שלא היית, בשעות ערב ארוכות הגיתי את הגידוף האווילי שהעולם הוא טעות של אלוהים, ואני טעות בעולם. וכאשר מול פני המוות צעקתי לא בכל נימי גופי, שלא סיימתי עדיין, והרבה עוד נשאר לי לעשות, זה היה מפני שאת עמדת לפני, את ולידך אני, כמו היום, גבר ואשה תחת השמש. חזרתי כי את היית כאן”. 

השיר נכתב ב-11 בפברואר, יום אחרי שהכיר לוי את אשתו לעתיד. ב-3 השנים הבאות לא יכתוב לוי שירה, מה שמצביע על מומנט של סיום בשיר הזה. כהן טוען שהשירים הקודמים נכתבו לאהובתו המתה של לוי, אותה אישה שהכיר בקרון החתום בדרך לאושוויץ, אך כעת מושא הכתיבה משתנה. במקום לכתוב לאהובה מתה, הוא כותב לאהובה חיה. כהן מפקפק באמינות המהלך הזה: “יש משהו לא אמין בשפה, בטון, בעצם התוכן, לא מפני שאי אפשר לשורד לאהוב, אלא משום שככל הנראה אי אפשר שהמעתק מרוח הרפאים אל האשה בשר ודם יהיה בלתי מאולץ.” 

לדבריו, “אפשר לשמוע בכל שורה את כוחה של ההחלטה לחיות, החלטה שלימים הפך על פיה. השיר עצמו מלמד על האי-יציבות של המהלך, והפנייה המסיימת אומרת הכל: חזרתי כי את היית כאן.” 

כהן מפקפק באמינות המהלך של לוי, וביכולת שלו להתנתק מהייאוש שהוא נושא אתו, וטוען כי סיום השיר “חזרתי כי את היית כאן” הוא סנטימנטליות דביקה שאינה אופיינית ללוי. החיים של לוי אחרי אושוויץ היו סיפור שהוא סיפר לעצמו, סיפור שבסופו של דבר לא החזיק מעמד – עם הסיום הטרגי של חייו. 

מדבריו של כהן עולה כי חוסר היציבות והנטייה לייאוש ודיכאון באו לידי ביטוי רק בכתיבתו השירית של לוי. ברצוני להראות כיצד הם באים לידי ביטוי גם בפרוזה שכתב, דרך ספרו ‘אם לא עכשיו אימתי’. 

הייאוש נעשה יותר נוח?

ב’אם לא עכשיו אימתי’ שראה או באיטליה ב-1982, עוסק פרימו לוי בחבורת פרטיזנים יהודים בשלהי מלחמת העולם השנייה. בניגוד לרומנים האחרים של לוי, כאן לא נמצא דמות בת דמותו, או את לוי בעמדת המספר. יחד עם זאת, ניתן לראות כיצד דמויות שונות ברומן מייצגות את דעותיו של לוי. למשל, הרופאה הצרפתייה שפוגשת החבורה הפרטיזנית בסוף הספר מבטאת במובן מסוים את השקפתו של לוי על הציונות. אך לא בציונות של לוי אני מבקש לעסוק, אלא בהתמודדות שלו עם דיכאון, ייאוש ואובדנות. 

הסיפור עוסק בחבורה של פרטיזנים, אך ניתן להצביע על שתי דמויות מרכזיות, שמנחות את הסיפור: מנדל ולאוניד. 

הסיפור מסופר מתוך קירבה לתודעה של מנדל, עוקב אחרי הקורות אותו ואת לאוניד ואחרי הצטרפותם לפרטיזנים. מנדל ולאוניד מהווים שני קטבים של התמודדות עם הדיכאון והמלנכוליה, קטבים שלדעתי מצויים באישיותו של לוי. בעוד מנדל הוא דברן בלתי נלאה שבוחר בחיים למרות ההתלבטויות ומחפש כיצד להתקרב לפרטיזנים ולהמשיך לחיות, ליאוניד הוא שתקן דיכאוני ופסיבי שנאחז במציאות מתוך ייאוש, וכשנקודת האחיזה מתרופפת הוא שוקע.

הרומן נפתח בפגישה בין מנדל ללאוניד, שני חיילים יהודים בצבא הרוסי שנותקו מיחידותיהם ונמצאים מעבר לקווי האויב. השניים מחליטים להתקדם יחד, וההבדל ביניהם בולט מיד. מנדל מתגלה כדברן ובעל תושייה, ואילו לאוניד הוא צעיר מיואש, שתקן וחסר כיוון. למרות הדברנות והתושייה, גם במנדל מתגלות מחשבות ייאוש והתלבטויות. כבר במונולוג הראשון שלו, רואים שהטראומה חיה בלבו: “הייתה לי אישה, וגם היא בבור; ואני קורא לעצמי מאושר שלא היו לי ילדים… והייתי חותך לי את היד בשביל שהזמן יזוז אחורה והכל יחזור להיות כמו קודם”. למרות המחשבות והקשיים, מנדל מציב לעצמו מטרה – הוא רוצה להצטרף לפרטיזנים. 

השניים פוגשים בחייל-פליט אוזבקי, ומנדל מנסה לדלות ממנו ידיעות על הפרטיזנים. הוא לא מצליח להשיג מידע משמעותי, אבל נחוש להגיע אליהם. הוא מתעורר בשלוש לפנות בוקר, הלום סמוגון, ולא מצליח להסיח את דעתו מעניין “החבורות שנחבאות ביער”. אבל עם המחשבות על הצורך בהגעה לפרטיזנים עולות גם הספקות: מצד אחד הוא “ידע שחייל בצבא האדום, כמוהו וכמו שהוא גאה להיות, אם איתרע לו מזלו להיות נעדר, צריך ללכת ליערות ולהמשיך להילחם”. ומצד שני הוא עייף מהמלחמה: “עייף, מרוקן, רוקנו אותו מאשתו, מהכפר, מהחברים. הוא כבר לא חש בחזה את העוז של הבחור ושל החייל, אלא רק עייפות, ריקנות ותשוקה ללא כלום-כלום לבן ושלו כמו שלג בחורף”. (עמוד 23). 

מנדל מרוקן וכבוי. חיצונית הוא מנסה להשיג ידיעות על הפרטיזנים, אבל בלילה מחשבות הייאוש משתלטות. הריקנות והתשוקה ללא כלום עולים, והקורא נחשף למצבו הקשה ולנטייתו הדיכאונית לייאוש. יחד עם זאת, מנדל מוצא את הכוחות להתמודד עם המצב הקשה ואת הדרך להתגבר ולהמשיך. 

מחשבות היאוש של מנדל לא מגיעות סתם כך. הן עולות על רקע האפשרות שמעמיד עבורם האוזבקי – אפשרות של חידלון וריק – אולם לא ריק מוחלט. מולם עומד האוזבקי, שנמצא בעמדה נוחה לסיים בה את המלחמה. הוא גר במטוס נטוש באזור בו אפשר להשיג אוכל ולהמשיך להתקיים במעין חלל ריק. האוזבקי מעמיד אלטרנטיבה אליה מנדל ולאוניד מודעים – אפשר לחסל את האוזבקי, לקחת את מקומו ולשבת שם עד סיום המלחמה, והאפשרות הזו גורמת למנדל למשבר זהות. 

מנדל “היה עייף מן המלחמה ומן החיים, והרגיש שבעורקיו לא זורם דמו האדום של החייל, אלא הדם החיוור של השושלת שממנה בא…” הוא עייף מלהתחבא, עייף מלהיות מנדל, ותוהה מי הוא בכלל אותו מנדל: “מיהו מנדל בנו של נחמן? מנדל נחמנוביץ’, בנוסח הרוסי, כפי שרשום בניירות הפלוגה שלו, או מנדל בן-נחמן, כפי שרשם בזמנו, ב-1915, בספר התושבים של סטרלקה, הרב בעל שני השעונים?”.

אבל כבר בפסקה הבאה מנדל מתנער וממשיך לחשוב על דרכים להגיע לפרטיזנים. הוא מודע לקשיים ולתהיות שלו, אך בוחר להמשיך קדימה. הוא רוצה לכונן את הזהות שלו, למרות הייאוש. אבל ההתלבטות כל הזמן ברקע: “והוא חייב להחליט, חייב לבחור, והבחירה קשה; מצד אחד ישנה העייפות העתיקה.. הפחד… מן הצד האחר לא היה הרבה.” היה לו למנדל “תחושת הכבוד והחובה” או אולי “יושר פנימי”.

לאוניד – הכניעה ליאוש

מול מנדל מעמיד פרימו לוי את לאוניד, שמייצג את החידלון והכניעה ליאוש. לעומת מנדל שמתלבט אך בוחר כיוון אליו יצעד, לאוניד לא ממש יודע מה הוא רוצה: “ליאוניד לא רצה ללכת לשום מקום, או, מדויק יותר, לא ידע לאן הוא רוצה ללכת, ואפילו לא ידע אם הוא רוצה ללכת לאיזה מקום.” יותר מכך: “לא שדחה את רעיונותיו של מנדל או התמרד… אלא שהתיש בפסיביות דקיקה כל נטייה לאקטיביות”. 

לאוניד מייצג עמדת ייאוש מוחלט. מנדל (השען) משווה אותו לשעון שהתמלא אבק ולא זז. ללאוניד אין תקווה במקום בו הוא נמצא, והוא לא רוצה לחפש אותה במקום אחר. השתיקה והפסיביות של לאוניד מטרידות את מנדל הדברן. הוא חושש ללאוניד, אבל נראה שהוא גם חושש להמשך המסע שלו עצמו. מנדל לא מגיע מתוך שכנוע עצמי עמוק, והיאוש של לאוניד עלול להיות מדבק.

פערי ההשקפה בין מנדל ולאוניד לא מתבטאים רק בהרהורים פנימיים, אלא גם בדו שיח ביניהם. אחרי שהשניים שודדים סוס ועגלה עם קמח מטיח לאוניד במנדל: “אני לא יודע מה אני רוצה, אבל אני יודע שאני לא יודע. גם אתה לא יודע מה אתה רוצה, אבל אתה חושב שאתה יודע”. האמירה הזו חושפת את העמדה המודעת של שתי הדמויות. לאוניד מרגיש שההצדקה של מנדל להמשיך היא חיצונית, ומפקפק באמינות המהלך שלו. הוא לא רוצה להמשיך כי הייאוש משתלט עליו, וכי הכיוון אליו מנדל מושך אותו נראה לו לא יציב. לאוניד ממשיך להטיח דברים במנדל ובעמוד 36 הוא פותח במונולוג הארוך ביותר שלו. הוא יוצא כנגד מנדל שרוצה להצטרף לפרטיזנים, ואומר שהוא לא רוצה לירות יותר אף ירייה. 

“אתה משחק את הגיבור, אבל אתה רוצה מה שאני רוצה, בית, מיטה, אישה, חיים שיש להם טעם, משפחה, מקום שיהיה שלך… אתה רוצה להצטרף לפרטיזנים, אתה חושב שזה מה שאתה עושה, שמתי לב לזה בעניין הסוס. אתה בן אדם שמספר לעצמו שקרים. אתה אחד כמוני. אתה נעבעך, משוגע”. 

לאוניד מאשים את מנדל שהוא מספר לעצמו שקרים, כדי להסתיר את היאוש וחוסר התוחלת. הוא מבין שמנדל הוא אדם כמוהו, כלומר אדם מתלבט ולא בטוח בעצמו, אדם מיואש שממציא שקרים כדי להמשיך. לאוניד לא רוצה להתמודד עם הדיכאון בדרך הזו. הוא מכיר את הייאוש ולא מאמין בלספר לעצמך שקרים. הוא לא מוכן לקבל את הניסיון הזה של מנדל, הוא רוצה לשקוע בדיכאון, בייאוש, באפשרות חסרת האפשרות של לחזור לכפרים בהם אף אחד לא יקבל אותו, אם בגלל שהוא יהודי ואם בגלל שהוא פליט. 

נוגדי דיכאון

בהמשך הספר מתגלים עוד שני דברים שמאפשרים התמודדות עם הדיכאון – תפקיד ואישה. השניים מצטרפים לקבוצת פרטיזנים יהודים, ואחרי זמן מה יוצאים למשימת חבלה בפסי רכבת, משימה אותה מוביל לאוניד. בפעם הראשונה רואים שינוי חיובי בלאוניד, שהופך אקטיבי יותר. אך המשימה לא לגמרי מצליחה, ולאוניד המאוכזב מסביר שזו הייתה צריכה להיות מתנה ללינה – הבחורה שלו. 

כהן במאמרו ב’הארץ’ טוען שלפרימו לוי הייתה תרופה לדיכאון – לוצ’יה אשתו. שלושה ימים אחרי שהכיר אותה כתב את הפרק המופתי בהזהו אדם: ‘המזמור של יוליסס’, והפסיק לכתוב שירים דיכאוניים. גם ב’אם לא עכשיו, אימתי?’ מכניס לוי את התרופה הזו – בדמות לינה הפרטיזנית. לינה היא אישה קצת גברית, אולם זה לא מפריע ללאוניד ולמנדל להתאהב בה. התקופה בה לאוניד חי עם לינה היא התקופה הטובה שלו, בתקופה הזו הוא אמנם מסתגר ומתרחק, אבל מתפקד ומתרחק מהיאוש. 

מנדל מקנא בלאוניד, ורוצה אישה גם לעצמו: “אבוי לו לגבר הבודד. עם אישה לצדו, אשה כלשהי, גם בשבילו המסע יהיה שונה.” (עמוד 78). נראה שמבין ההצדקות לחיים למרות הייאוש, קשר רומנטי בין גבר לאישה הוא אחד הדברים שלוי מסמפט. לאוניד השוקע נאחז בקשר שלו עם לינה, ודרכה מצליח לשמור על שפיות. “לאוניד נאחז בנערה במתח המפרפר של ניצול מאוניה טרופה שמצא קרש צף. הוא לא דיבר יותר עם איש, אפילו לא עם מנדל.” (עמוד 102). מנדל מוצא לעצמו אישה אחרת, את זיסל, אבל הוא ממשיך לחלום על לינה של לאוניד. 

ההתאבדות

בסופו של דבר מנדל ולינה בוגדים בלאוניד ובוחרים זה בזו. בבוקר המחרת לאוניד נעלם. לינה הייתה נקודת האחיזה של לאוניד במציאות, וכאשר הקשר ניתק, גם המציאות אבדה. הוא יוצא לפעולת התאבדות, אך נתפס על ידי פרטיזנים פולנים ומוחזר לקבוצה. בפרק הבא הקבוצה יוצאת לפעולה מאורגנת במהלכה לאוניד מצליח במה שלא הצליח לו בפרק הקודם: “לאוניד קופץ על רגליו.” מנדל מנסה לעצור אותו, “אבל ליאוניד חמק ממנו, ניתר מעל לגדר, ירה צרור בתגובה, וצלל בראש מורכן לעבר הדלת. מן הבית באה ירייה אחת, בודדת, וליאוניד נפל באלכסון על המפתן.”

בפעולה הזו, בהרג לאוניד, הורג פרימו לוי את הייאוש והחידלון. לאוניד מציע במהלך הספר אפשרות של ייאוש וחידלון, ועם מותו האפשרות הזו נקברת. בתחילה מנדל חש נקיפות מצפון, אך לינה אומרת לו להמשיך הלאה, “נלך גם אנחנו לשיר”. הפסיביות, הייאוש, השיגעון, החידלון, הדיכאון והיצר להיעלם, את כל אלה קובר לוי וממשיך עם הפרטיזנים אל עבר התקווה. 

בסיום הספר מנדל מתלבט האם הוא צריך את לינה איתו בהמשך, אבל בלאוניד הוא כבר לא מתעסק. כך גם לוי, המשיך בחייו. בתחילה הוא כתב שירים על האהובה מהקרון החתום, אבל בהמשך הוא פגש את אשתו והתגבר, המשיך לחיות ככימאי באיטליה. 

הדיכאון והייאוש שמצויים בליאוניד ובמנדל, מלווים גם את לוי. מנדל אולי הצליח להתגבר על הייאוש ולהמשיך, אבל את לוי הוא תוקף גם בהמשך. חייו של לוי הסתיימו בצורה טרגית, שהציפה שוב את סוגיית הדיכאון והאובדן, סוגיה שליוותה אותו במהלך חייו. אפשר לדון בשאלה האם לוי התאבד, אך אין ספק שהדיכאון והייאוש ליוו אותו בימים האחרונים של חייו. שלושה ימים לפני מותו סיפר לוי לאחד מחבריו: “אני חושב רק על התאבדות”. כמו מנדל, לוי התגבר על הייאוש באמצעות אסטרטגיה של סיפור שקרים עצמיים, אולם בסופו של דבר היסוד הלאונידי של אישיותו גבר עליו.

1. בהזהו אדם מספר לוי על אותה אישה: “לידי דחוקה בין גוף לגוף כמוני, ישבה כל הנסיעה אשה. הכרנו זה את זה שנים רבות. הגורל זימן אותנו יחד, אך מעט מאוד ידענו איש על רעהו. בשעה הרת הגורל ההיא אמרנו דברים שבני אדם חיים אינם אומרים. לבסוף נפרדנו בברכת שלום חטופה: כך נפרד גם כל אחד מחייו שלו; ולא היה עוד פחד בלבבנו” (“הזהו אדם?” עמ’ 17). 

2. כמו הרופאה הצרפתייה שלא מבינה מדוע לעלות לישראל אם יש לך מקום אחר, כך לוי בוחר להישאר באיטליה. הוא לא שולל את הציונות, אלא פשוט לא לוקח חלק פעיל כי יש לו בית אחר.

3. דוגמה לשימוש בשקרים עצמיים כדי להתמודד עם הדיכאון אפשר למצוא בסדרה המופתית ‘בוג’ק הורסמן’, סדרה של ‘נטפליקס’ העוסקת בדיכאון. כל אחת מהדמויות מתמודדת עם הייאוש בדרך אחרת, ופרינסס קרוליין משתמשת בטקטיקה דומה מאוד לטקטיקה של מנדל. בפרק 9 בעונה הרביעית של הסדרה מסבירה פרינסס קרוליין לבוג’ק ברגע של ייאוש (אחרי שעברה הפלה רביעית) מה היא עושה כשיש לה יום רע: “אני מדמיינת את הנינה של הנינה שלי בעתיד מספרת לכיתה שלה עליי. היא מאופקת ומצחיקה, והיא מספרת לאנשים עליי, ועל איך שהכל הסתדר בסוף. וכשאני חושבת על זה, אני חושבת על כך שהכל יסתדר, כי אחרת היא איך היא תוכל לספר על זה לאנשים?” בוג’ק טוען שזה מזוייף, אבל לה זה לא מפריע: “נו, טוב. זה מעודד אותי”. בשיטה הזו פועל גם מנדל של פרימו לוי.

4. כך על פי עדותם של ביוגרפים שונים כמו איאן תומסון וקארול אנג’ייר.

5. מצוטט אצל: אורי פז, חייו ומותו של פרימו לוי, אתר עיתון 77, גיליון 329, ניסן תשס”ח, מרץ-אפריל 2008.

לאן עכשיו?